סדרת דוקו על רילוקיישן

דף הבית >> רילוקיישן >> סדרת דוקו על רילוקיישן

איך מצאתי את עצמי פתאום באמצע החיים בדרום קוריאה

לפני חצי שנה חזרנו לארץ משנתיים של רילוקיישן בדרום קוראה, והבנתי חייבים לעשות מזה סרט, למה סרט? סדרה!

שחכתי לספר לכם שמי צביקה בינדר ואני במאי סרטים וסדרות, אז עכשיו אני עובד על סדרה דוקומנטרית שתשודר בתאגיד על משפחות רגע לפני רילוקיישן, שנלווה אותם בחוויה מלאה רגעים מצחיקים, מרגשים, מוזרים... תאמינו לי אני אחד שיודע...

יום אחד קיבלתי מאשתי הודעת ווצאפ מוזרה: "מה דעתך לעבור לדרום קוריאה?" דווקא הייתי קול ואמרתי לה "תני לי לחשוב על זה". אחרי רבע שעה הגיעה עוד הודעה: "נו?".

אז אשתי עובדת בחברת הייטק גדולה וקיבלה הצעה שקשה לסרב לה, אבל מה איתי? אני במאי ועורך סרטים ובאותה התקופה הייתי בשיא הטירוף של הקריירה. עורך סדרה בפריים טיים ערוץ 2 ומביים במקביל עוד סדרה וסרט דוקומנטרי. אז דחינו קצת כדי שאוכל לסגור קצוות וכעבור כמה חודשים היינו אני, אשתי, הגדולה, הקטן, ועשר מזוודות על המטוס לדרום קוריאה.

סיאול היא עיר ענקית ומלאת ניגודים. חצי עיר מהעתיד עם הסאבווי הטוב בעולם, גורדי שחקים קניונים וגשרים עצומים. וחצי עיר מהעבר עם שווקים נסתרים, דוכני אוכל קוריאני וארמונות מלאים באנשים שלבושים בבגדים מסורתיים.

העיר סיאול בקוראה

אבל אנחנו פה בעיקר בשביל הילדים, אמרנו לעצמנו. הרי הם ילמדו אנגלית במבטא בריטי, יתחככו עם ילדי דיפלומטים מכל הארצות ויהיו להם חברים בכל מקום בעולם. רק שזה לוקח כמה חודשים. בשלושת החודשים הראשונים, הילדה, בכיתה ב, בקושי דיברה. והיא הילדה הכי פטפטנית בעולם. היא בעיקר שתקה ושנאה אותנו על מה שעוללנו לה.
ואנחנו כבר התחלנו לחשוב "איך עשינו לה את זה?" מה יהיה אם היא לא תסתגל? למה הבריטים האלה לא יותר גמישים עם המבטא הזה? אבל הם, כנוצרים אדוקים, הבטיחו שבחג המולד יקרה הנס, וגם אנחנו, כמו כל הזרים שעברו אצלם ב 102 השנים האחרונות (עם הפסקה למלחמת קוריאה באמצע), נקבל במתנה ילדה דוברת אנגלית שוטפת.

ואכן הנס קרה! לא יודע אם זה קשור לסנטה קלאוס או לא אבל בחופשת הכריסמס הילדה דיברה אנגלית שוטפת, מצאה חברות והתחילה להבין שהחוויה של החיים שלה התחילה.

לצערנו עם הכריסמס הגיע גם עוד חוויה. לא סתם יש לקוריאה את המילה קור בשמה. ביום חורף נעים הטמפרטורה הייתה מינוס 5 מעלות. כיכרות העיר הופכות למשטחי החלקה על הקרח ואורות חג המולד מנצנצים. אבל השיא היה מינוס 28 מעלות. ואז באמת כבר בלתי אפשרי להסתובב בחוץ. עם כל נשימה הנזלת קפאה כבר בתוך האף.
בישראל לא היינו משאירים את השקיות מהסופר באוטו כדי שהחלב לא יחמיץ. כאן צריך לדאוג שהחלב לא יקפא! ולא רק החלב. עשבי תיבול כמו בזיליקום שמוכרים כאן כמו זהב בשני דולר לעלה מגיעים הביתה במצב יותר שמיש להכנת גלידה מאשר סלט.

ובכלל הסופר הקוריאני מזמן חוויות לא רגילות. כל ביקור בסופר הוא ביקור במצפה התת מיימי, עם אקווריומים מלאים בתמנונים, דיונונים, סרטנים ברוחב מטר ומליון סוגי צדפות.
מישהו צריך לספר להם שפירות ים זה לא באמת פירות.
ובעניין הפירות - מנגו יכול להגיע  ל30 דולר (כן. שלושים דולר. ליחידה) אבל תמנון קטן (חי) אפשר להשיג בעשרה שקלים. והקימצ'י. עוד לא דיברנו על הקימצ'י. אין ארוחה קוריאנית בלי קימצ'י. זה בריא הם אומרים, זה סופר פוד הם אומרים, זה הטרנד בכל העולם היום.

המאכל קימצ'י

זה ירקות רקובים ברוטב דגים רקובים. זה מה שזה.
מתכון לקימצ'י: קח כרוב, תמרח אותו מכל הכיוונים במשחת צ'ילי אדומה מותססת, תוסיף תבלינים ותמנון חי קצוץ טרי וקבור בכד באדמה לחצי שנה. אבל לא נורא. זה בסך הכל נמצא בכל מאכל קוריאני.
"מתרגלים לזה" הם אומרים. זה נכון, מתרגלים. אבל אני מעדיף אוכל טעים מאשר אוכל שמתרגלים אליו. וזה גם חריף. בקוריאה יש לאוכל בגדול שני טעמים עיקריים: חריף, וממש ממש חריף.
המזל הגדול הוא שקוריאה היא אחת המדינות היחידות במזרח שבהן ממש אוהבים קפה ויודעים להכין אותו. לפחות כאן ניצלנו, ובסיאול יש יותר בתי קפה מבכל עיר אחרת בעולם (טוב היא גם אחת הגדולות בעולם אז זו לא חכמה).

אז התרבות הקוריאנית לא הפסיקה לספק חוויות מוזרות, מצחיקות ומתסכלות. הילד חוזר מהגן בוכה כי בארוחת הצהריים מסתבר שהספגטי בעצם היה תמנון. נהגי המוניות בסיאול ידועים בזה שהם לא יודעים אנגלית, וגם לנהוג הם לא יודעים כל כך טוב. בעצם נראה שאף אחד כמעט לא יודע כאן אנגלית.
האמת היא שהיינו המומים כשהבנו שבכל בירוקרטיה נצטרך עזרה של מתרגם לקוריאנית. מילא המוכרים בחנויות, אבל איך יכול להיות שמנהל בנק לא מדבר אנגלית? איך יכול להיות שרופא לא מדבר אנגלית? אחרי שהתחלתי ללמוד קוריאנית גיליתי שהקוריאנים דווקא לומדים אנגלית בצורה אובססיבית מגיל הגן, אבל השוני בצלילים בין אנגלית וקוריאנית הוא כל כך גדול שהם פשוט לא מסוגלים להבין אותנו, ולא מסוגלים לדבר בצורה ברורה. והם מאוד מפחדים לטעות. לטעות זו לא אופציה עבור קוריאני, זו השפלה גדולה. אז הם פשוט שותקים. ככה יותר קל, יותר מכובד ויותר מתסכל לכולם.

קוראני בתלבושת מסורתית

אז יש מה לעשות בדרום קוריאה. זו מדינה שלא מפסיקה להפתיע. חווית רילוקיישן לא רגילה (יש חווית רילוקיישן רגילה?)
וגם אני מצאתי מה לעשות שם. סידרה חדשה!
ועכשיו אני מביים סדרה דוקומנטרית על… משפחות ברילוקיישן.
ואני מחפש משפחות שהולכות לצאת לחוויה המטורפת הזו בחודשים הקרובים כדי ללוות אותם בתהליך.
אז אם אתם משפחה מעניינת, שיוצאת למקום מאתגר בקרוב, ואתם מוכנים לחלוק איתנו את החוויה, לקבל תיעוד חד פעמי להרפתקה של חייכם, ושיהיה לכם מישהו לדבר איתו כשתחפשו את הגבינה הלבנה בסופר בקוריאה או בסין (חוסך לכם - אין) אשמח אם תכתבו לי.

kanRelocation@gmail.com צביקה בינדר

פרטים גם אצל חן 054-3676887

הסדרה מופקת ע"י אפרתי הפקות ותשודר בתאגיד השידור הציבורי "כאן"