דילמת בת הזוג, המעסיק והרילוקיישן

עובדים רבים מהססים לצאת לרילוקיישן. הסיבות מגוונות, אבל אחת הנפוצות היא "שיקולים משפחתיים". שיקולים משפחתיים כוללים ילדים בגיל התבגרות, הורים שזקוקים לתמיכה ועזרה, אבל באופן לא מפתיע, ברוב המקרים זה שם קוד ל"אשתי לא רוצה" או "אשתי חוששת". זה לא אני, זו אשתי..

רוב בני הזוג המתלווים הם למעשה מתלוות (ביחס של 20:80 לפי נתונים אמריקאים). אלו נשים עם מקצוע, קריירה, שנות לימודים- לפעמים ארוכות, סטטוס שמוגדר גם על ידי המקצוע והקריירה, נשים חכמות, דעתניות, משכילות ומפרנסות.

"בארץ היו לנו שתי קריירות והיה ברור לנו שאנחנו מפנים כל הזמן מקום אחד לשני להתפתח. הסתכלנו זה על זה בגובה העיניים. מאז שבאנו לכאן, זה התערער לגמרי. מרכז החיים שלי השתנה לגמרי. מקרייריסטית ושאפתנית הפכתי למקטרת, מתעסקת עם דברים לא מעניינים, לא מאתגרים ולא כיפיים".

ת.ה שכתבה את הדברים האלה אחרי שעברה לארה"ב עם בן זוגה, היתה מתוסכלת ביותר כשהגיעה אלי. מעבר לעובדה שהיתה משועממת עד מוות ולא הצליחה להתרגל לקצב החיים של "עקרת בית" (ועוד ללא ילדים), היא חיה בחרדה מפני הפרת האיזון בינה ובין בעלה. הפחד היה שהם כבר לא "בגובה העיניים", שהיא הופכת ללא מעניינית עבורו ושמאשה עצמאית כלכלית הפכה להיות תלויה בו בכל.

המציאות הזאת, שת.ה. גילתה אחרי שהגיעה לארה"ב, מוכרת ליותר ויותר נשים לפני יציאה, והיא אחד הגורמים המשפיעים המשמעותיים ביותר על נכונותה לצאת אחרי בן הזוג.

הן קוראות בפורומים. הן חוקרות ושומעות מחברות שעשו רילוקיישן. הן מבררות באינטרנט כל היבט אפשרי של החיים בחו"ל כולל תעסוקה או לימודים עבורן. הן מתייעצות עם בעלי ובעלות מקצוע. וכשהן מצוידות בכל המידע הזה קשה למכור להן סיפורים...

לפעמים אולי עדיף לא לדעת כל כך הרבה לפני שנוסעים. אם לא יודעים, לא חוששים כל כך. אבל אז, המחיר עלול להיות כזה:
"...אז אני מוצאת את עצמי במקום חדש, הרחק מהבית. ואף אחד, חוץ מבעלי ומהילדים, לא הכיר אותי לפני שהגעתי הנה. הקרדיט עומד על אפס...אני מתחילה מהתחלה..."

אני לא יודעת מה עלה בגורלה של מ.י מאוסטרליה שכתבה את הדברים האלה, אבל מעדויות וסיפורים של מאות נשים, אם היא לא פתרה את הבעיה, אז היא בבעיה.
ואם היא בבעיה, גם המשפחה ובן הזוג בבעיה.
ואם בן הזוג בבעיה, גם המעסיקים שלו בבעיה.

הסיפור שלו

יום אחד בא הביתה בן הזוג עם הצעה שקיבל מהעבודה לצאת לרילוקיישן/שליחות. או עם מידע על תפקיד שמתפנה ושאם יקבל אותו זה יהיה קידום גדול בשבילו. או עם הזדמנות לעשות התמחות או תת התמחות במקום יוקרתי, או פוסט דוקטורט באוניברסיטה "הכי". ואם הוא עובד מדינה או ארגון ציבורי, הגיע הזמן שלו לצאת לשליחות.

מבחינתו, כל עתידו המקצועי עשוי להיות מושפע מההחלטה שיקבל...
ברור שהוא מודע לכך שאשתו תצטרך להתפטר מהעבודה וברוב מוחלט של המקרים לא ישמר לה התפקיד. כן, הוא יודע שהקריירה שלה תיקטע. ברור שהוא יודע שרק השנה מצאה את משרת החלומות שלה והיא מתעוררת כל יום מאושרת ליום עבודה נוסף. ואם נשאל אותו, הוא ידע לומר שקשה יהיה לה להיפרד גם מהמשפחה, מהחברות, מעיסוקי הפנאי שלה. וכן, לא כל כך ברור איך יתקיימו ממשכורת אחת אם היא לא תמצא עבודה. אבל...

הסיפור שלה

הסיפור מורכב מסדרה ארוכה של שאלות, כולל שאלות של "כן" ו"לא".
האם אני יכולה בכלל לגרום לו עוגמת נפש ולסרב?
מה עם הקריירה שלי? הקידום שלי? הצרכים שלי?
למה יהיה לי לחזור אם אעשה עכשיו הפסקה כל כך ארוכה במקצוע/קריירה?
אם לא אמצא שם תעסוקה, במה אמלא את היום שלי?
יש לי כוח להתחיל מהתחלה, למצוא חברות, להתאקלם?
מה יקרה לנו כזוג אם הוא יעבוד ואני לא, אם תהיה רק משכורת אחת, אם אהיה אומללה?
מה יקרה לנו כזוג אם אגיד לו שאני לא רוצה לנסוע?
מבחינתה, יש צד אחד שמוותר על הכל, והצד הזה, זה היא...

הסיפור של המעסיק

העולם משתנה ובמהירות. אם לפני 30 שנה אנשים היו נוסעים לחו"ל בשליחות מדינה או מהגרים, היום הם גם נוסעים וחוזרים מטעם חברה או מטעם עצמם. לפעמים יותר מפעם אחת. לפעמים הם עוברים תוך כדי הרילוקיישן ממקום למקום ואפילו מיבשת ליבשת. היום הרילוקיישן הוא יותר ויותר גלובלי. ניוד טאלנטים הוא המגמה "החמה" ביותר.

המספרים מספרים את הסיפור האמיתי של צמיחת הרילוקיישן הגלובלית.
אם בשנת 1980 73 מיליון אנשים ברחבי העולם שינו את מקום מגוריהם למדינה זרה, בשנת 2010 המספר כמעט השליש את עצמו (כ-200 מיליון). המספרים גדלים בהתמדה גם בישראל. אף כי אין נתונים מוסמכים, מדובר כנראה בעשרות אלפי רילוקיישן בשנה, כולל מספר רב של משפחות.
יותר ויותר חברות מניידות עובדים וקולטות עובדים מחו"ל. כל מעסיק שמנייד עובד, גם אם הוא מעסיק ממשלתי וציבורי ובודאי אם הוא עסקי ופרטי, רוצה בהצלחת הרילוקיישן.

הסיבות הן קודם כל מקצועיות: הצורך בעמידה ביעדים של החברה. הם גם כלכליות: העלות של העברת עובד לחו"ל, במיוחד עם משפחה, היא עצומה ומהווה נטל לא מבוטל על החברה. תכנון נכון לוקח בחשבון את עלות המעבר והשכר של העובד לתקופת זמן שנקבעה. עובד שחוזר מוקדם מהצפוי, עולה לחברה הרבה כסף, בנוסף לנזק שיכול להיגרם בצד המקצועי.
מבחינתו, הוא שלח עובד, הוא רוצה תמורה.

הסיפור של שלושתם

הנה המשוואה שכדאי לחזור עליה כמו מנטרה: כשטוב לבת הזוג, טוב לבן הזוג. כשטוב לבן הזוג, טוב למעסיק.

כדי שיהיה לכולם טוב, אי אפשר להמשיך ולהתעלם- כפי שהמצב כיום- מהצורך הדחוף להפנות משאבים אירגוניים ומשפחתיים משמעותיים כדי להפוך את הרילוקיישן מהסיפור "שלו" גם לסיפור "שלה".
רילוקיישן הוא קודם כל סיפור משפחתי. כדי שהוא ישאר כזה, בת הזוג צריכה להרגיש שגם לה יוצא ממנו משהו. משהו טוב, חשוב מספיק כדי לעשות את הוויתור הגדול.

הדרך לעשות זאת, היא באמצעות יצירת הזדמנות שווה לבת הזוג, לנצל את הרילוקיישן לפיתוח המקצועי שלה, לשינוי קריירה, ללימוד מקצוע חדש או להקמת עסק. הדבר חיוני במיוחד אם שנות הרילוקיישן ארוכות יחסית ואם העובד ימשיך ויסע עם משפחתו לרילוקיישן.

טוב יעשו אירגונים וחברות אם יהפכו את יצירת ההזדמנות הזאת למרכיב בשיקולי בחירת המתניידים ובחבילה המוצעת להם. מעביד שישכיל להתיחס לבת הזוג ולצרכיה ולעזור לה ליצור תוכנית לניצול הרילוקיישן, יגדיל את סיכויי ההצלחה של הרילוקיישן ואת היכולת לשמור על הטאלנטים שלו בעולם דינמי.

בהצלחה.

אסנת בר יוסף - מובילה נשים להפיכת הרילוקיישן של בן הזוג למקפצה הגדולה בחייהן מעברי חיים www.outland.co.il / 054-7643030

הכותבת היא מאמנת אישית ומנהלת הפורום לנשים ברילוקיישן ובשליחות בפייסבוק