זה לא עוד מאמר על רילוקיישן

מה עוד אפשר לכתוב על רילוקיישן שלא נאמר כבר?

כולם יודעים שהמעבר קשה. כולם יודעים שחלק לא קטן מהרילוקיישן מסתיימים בטרם עת, כלומר: נכשלים.
כולם יודעים שלא לכל מי שעושה אותו הרילוקיישן הוא המפתח למערת עלי באבא.
כולם כבר שמעו על אלה שהצליח להם, על אלה שלא הצליח להם, על השכן שנסע לפני חמש שנים והוא מלך אמריקה, ועל ההוא מהחברה שחזר אחרי שנה עם הזנב בין הרגליים ומאז נעלמו עקבותיו.

אז מה כבר אפשר לחדש?

מסתבר שהרבה. מסתבר שמה שנראה מוכר וידוע ולעוס, הוא בבחינת חדשה מרעישה למי שברגע זה עוסק בשאלה הגורלית: לנסוע או לא לנסוע? לקבל את ההצבה או לא לקבל?

ובשאלה הלא פחות חשובה: אני בכלל בנוי למעבר הזה? אשתי, מה יהיה איתה? איך הילדים יקבלו את זה? וגם בשאלה הקרדינלית הזאת: בכלל משתלם לי להזיז את כל העגלה הזאת מפה לשם עם כל המשקל שעליה? מה יצא לי מזה? חוויה? כסף? קידום ? שהילדים ילמדו אנגלית?

כן או לא?

למרות הנסיון שלי, קשה לי להעריך כמה אנשים מבין אלה ששוקלים רילוקיישן יושבים ועושים בדיקה קרת רוח, מדוקדקת, אפילו מעצבנת, של כל הבעד והנגד. הניחוש שלי הוא שלא הרבה.
והסיבה לזה היא די פשוטה: רילוקיישן הוא בכלל לא רק סיפור של מספרים, של החלטות קרות רוח, של בעד ונגד ענייני.

רילוקיישן הוא קודם כל עניין של הבטן.
אם היינו יכולים לקרב את האוזן לבטן, היינו שומעים את אחת משתי התגובות האלה: התרגשות עצומה, כמעט אופוריה. או פחד ענק. לפעמים גם את שניהם ביחד.
בלי להכנס לסיבות לשתי התגובות הכמעט אוטומטיות האלה, מה שברור הוא שכשנכנסים שני רגשות כל כך עזים ודומיננטים לתמונה, מערכת קבלת ההחלטת נוטה להיות פחות מדויקת ויותר אינטואיטיבית.
אשת חיל מי ימצא

אני עובדת עם נשים. הסיבה שבחרתי לעבוד עם נשים היא, שברוב המקרים הן אינן המוצבות/השליחות, אלא הנילוות לבן הזוג. במקרים רבים מדי, הן גם יוצאות לחו"ל במצב של ויתור מאד גדול על כל ההישגים שהן הגיעו אליהן בעמל וביזע. במקרים רבים הן יוצאות בלי שתחכה להן שם עבודה. לכן, במקרים רבים הן אלה שההתרגשות והפחד מגיעים אצלן לרמות-על.
"הרגלת את הסביבה להניח שתהיי בסדר ולא משנה מה... (אבל) נגמר הרוח לתכנן ו"להפיק" הכל בחיים".

סופרוומן? קצת רחמנות בבקשה...

לא חסרות סיבות לסיר הלחץ הזה: חוץ מויתור ענק שהמשמעות שלו לא מתבררת מיד יש גם החלטות קטנות וגדולות לקבל, הכנת הילדים, אירגון פרידות, נסיון להיות בסדר עם כל העולם, כולל כאלה שלא מפרגנים. כולל ההורים שלא מסתירים שהנסיעה בשבילם היא כאב גדול. כולל הקנאים שכל מה שיש להם לומר זה : "איזה כיף לכם. אתם עוזבים את הנאחס כאן ונוסעים לעשות חיים, אבל אין דבר אנחנו נשמור לכם על המדינה עד שתחזרו"- ובכך סוגרים עליכם כל אפשרות לומר שממש לא קל לכם.
"לא הייתי מוכנה לזה מראש ולא ידעתי עם מה אצטרך להתמודד. נאלצתי להתאקלם מהר".
"רילוקיישן זה כמו חופשת לידה. מכאן זה רק ילך וישתפר".
נו, עם כזה כיף מעניין איך נראה הסבל..

אז זה באמת לא עוד מאמר על הרילוקיישן. כי חשוב לומר את האמת, את כל האמת ואך ורק את האמת:
לא מספיק לומר שרילוקיישן זה קשה. גם לא מספיק להבין שצריך הרבה אנרגיה, חוסן נפשי ונכונות לעבור תקופה לא קלה כדי שזה יצליח. אפילו לא מספיק לומר שלכולם קשה בהתחלה, אבל אחרי זמן מתרגלים ואפילו נהנים. מאד.

"לרילוקיישן יש תדמית נוצצת, ולכן הקושי לפעמים מגיע כהפתעה"

כי האמת היא שלא תמיד זה כך. למעשה, אם נחזור לתחילת המאמר, אנחנו כבר יודעים שלפחות רבע מהרילוקיישן לא יצליחו. בדרך כלל כי לא הערכנו נכון את הקשיים,. כי לא בדקנו את היכולת שלנו להתמודד איתם. לא היה לנו מושג על המשמעות האמיתית של הויתור, הלם התרבות וסל הרגשות המשתק הזה שכולל בדידות, געגועים, תסכול, שעמום והרבה כעס. לא תמיד מתרגלים, גם אחרי הרבה זמן. כי לא הבנו שאם המשוואה הזוגית מקבלת הטייה מאד חזקה לצד אחד לעומת הצד השני, משהו מאד בסיסי מתערער גם ביחד וגם לחוד.

"לא כל שינוי טוב ונכון לשני בני הזוג, אבל זו ההתמודדות הזוגית ואלו החיים"

אין פתרון-אינסטנט אבל יש פתרון הוגן
לפעמים, זה מה שיש. גם אם לא כל הצדדים מתים לנסוע, מחליטים שכן. לפעמים אין ברירה כי זה האילוץ הכלכלי, הדבר הנכון לעשות לצורך הפיתוח המקצועי, ההזדמנות החד פעמית לעבוד במקומות הכי נחשקים בעמק הסיליקון, הפוסט-דוק שבלעדיו אין סיכוי לקבל שום תקן באוניברסיטה.
אז למרות כל איתותי הבטן, והרגשות הסוערים, והבלבול הגדול - נוסעים.
יהיה קשה? כן, קרוב לודאי. כמה קשה תלוי באופי האדם, בתנאי המעבר, בתנאי המקום ובמה שהוא יעשה שם.
אופי קשה לשנות
תנאי מעבר קשה לשנות. אולי קצת.
תנאי המקום הם נתון די קבוע.

מה כן אפשר לשנות?

את דרך ההסתכלות על מה הולכים לעשות בכל הזמן הזה שמתפנה בחיים. מתחילים לשנות את היחס לרילוקיישן ממשהו שנגררים אליו, מעבירים בו את הזמן, "נחים קצת מהריצה המטורפת" סוף סוף, או נהיים " אמא במשרה מלאה" (ולהשתגע אחרי כמה חודשים), או מבלים עם חברות כמונו בבית קפה או שופינג, והופכים אותו להזדמנות חד פעמית, מלהיבה, מרגשת להשתדרגות מקצועית, לחזרה לחלום שגנזנו בצוק העיתים, ללימוד משהו שתמיד רצינו אבל לא היה לנו זמן וכוח, להחלפת קריירה או לקידום קריירה ואפילו להקמת עסק.

תארו לעצמכם שני בני זוג שיוצאים לרילוקיישן, כל אחד להצבה/שליחות שלו. כל אחד עם תוכנית ברורה לשנות החו"ל. כל אחד עם מטרה שכיף לו להשיג אותה. כל אחד עם ההישגים שלו, הרווחים שלו והאושר שלו.

גן עדן

הטקסט במרכאות הוא מובאות משיח נשים בקבוצה "פורום לנשים ברילוקיישן ובשליחות" בפייסבוק.
אסנת בר יוסף, "מעברי חיים", מובילה נשים להפיכת הרילוקיישן של בן הזוג למקפצה הגדולה בחייהן. http://outland.co.il